<h1>העיטור — שער שני הלכ' שחיטה ח"ג מהחלק השלישי</h1>
<h2>דף יג:</h2>
ובד' פרקים בשנה המוכר בהמה לחבירו צריך להודיע אמה מכרתי לשחוט בתה מכרתי לשחוט ואלו הן עיו"ט האחרון של חג ועיו"ט ראשון של פסח וערב עצרת וער"ה וכדברי ר"י הגלילי אף בעיו"כ בגליל אר"י אימתי בזמן שאין לו ריוח אבל בזמן שיש לו ריוח א"צ להודיעו. וקי"ל כ"מ שאר"י אימתי אינו אלא לפרש דברי חכמים. תנא אם לא הודיעו הולך ושוחט ואינו נמנע דכיון דאיכא איסורא אודועי הוה מודע ליה כדאמר בפ' הלוקח בהמה מן השוק [בכורות כ"א ע"ב]. ודווקא ד' פרקים אלו אבל שאר ימות השנה לא ובשאלתות דרב אחא אם תגר [עובד כוכבים] הוא (אינו) חושש. רי"א אף המוכר את האם לחתן ואת הבת לכלה צריך להודיע בידוע ששניהן שוחטין ביום אחד. בד"פ בשנה משחיטין את הטבח בע"כ (אפי') [לפיכך] אם מת מת ללוקח אבל בשאר ימות השנה אם מת מת למוכר. ומפרש טעמא דבד"פ אלו העמידו דבריהם על ד"ת בשאר ימות השנה מת למוכר משום דמשיכה קונה משום גזירה דשמא יאמרו ש"מ משיכה קונה אפי' גבי אונסין ואי איתניס למוכר איתניס כרבינו אלפסי בהזהב. יום א' האמור באו"ב היום הולך אחר הלילה את זו דרש ר"ש בן מנסיא נאמר בבראשית יום א' ונאמר באו"ב יום א' כו' רי"א כיום המיוחד בשבת ויו"ט שהיום הולך אחר הלילה ומה יום א' טעון כרוז אף זה טעון כרוז.
<h2>דף כא:</h2>
מחלוקת רשב"ג ורבנן רשבג"א כל ששהה (ז') [ח'] ימים בבהמה אינו נפל שנאמר והיה שבעת ימים תחת אמו. ואיפסיקא הלכתא כוותיה אי לא שהה ספיקו אסור ואסור למישחט עד אורתא דתמניא. אלא היכא דקי"ל דכלו חדשיו. וכתב רב אלפס כלו לו חדשיו לא איפשיט שפיר אי יולדת למקוטעין או לא וכ"ש בן ז' לגסה ובן ג' לדקה כדאמר בפ' המפלת [נדה כ"ד ע"א] בעוברין שהוא אסור בן ד' לדקה ובן ח' לגסה ממנו ולמטה אסור הלכך למ"ד יולדת למקוטעין בן (ז') [ח'] ומחצה כלו לו חדשיו ולמ"ד אינה יולדת למקוטעין אפי' בן ט' חסר יום א' אסור עד ח' ימים. וכתב ר' אלפס [שבת נ"ה ע"א מדפיו] הא דאמר ח' ימים בבהמה אינו נפל ה"מ לקרבן אבל לאכילה באורתא דתמניא כדאמרינן ר"פ ור"ה ברי' דר"י איקלעו לבי רב אידי בר אבין ועביד להו עגלא תילתא ביומא דשבעא וא"ל אי תרחיתו ליה עד אורתא הוה אכלינן ומסתב' דכתיב והיה שבעת ימים תחת אמו הא והלאה (שמיני בלאחר) [כלאחר] שמיני [והא] דכתיב ביום, לילה לקדושה יום להרצאה [זבחים י"ב ע"א] ור' אלפסי נמי ה"ק אלא דלישניה הכי הוה בהלכותיו וה"פ הנ"מ דבעי ח' ימים כלומר שיכנוס ביום ח' לקרבן דהא לא חזי לקרבן מעליא עד יום ח' ולאו טעמא דאינו נפל משנכנס היום דנפל אזדא ליה אלא משום דיום בעי לקרבן דכתיב ביום צותו אבל לאכילה משעתא דאורתא דתמניא אזדא ליה נפל ומותר דמקצת היום ככולו וקדוש הוא מאותה שעה כדגרסינן בזבחים [י"ב ע"א] לילה לקדושה וכיוצא בה נמי קאמר(י) רבינו בפסח [פ"ב] ה"מ בשאר יו"ט אבל בפסח לא דקבא מלוגנאה לפיסחא [והיכא דשהה ח' ימים] (ו)ראוי אף לקרבן כלו לו חדשיו לאכילה מותר בתוך ז' לקרבן אסור עד יום ח'. וא"י דזבן בהמה לישראל לא מהימן לומר בר תמניא יומא היא דכ"ד שיש בו או"ה אין הא"י נאמן כדאי' ביבמות [מ"ז ע"א] לדבריך א"י אתה ואין עדות לא"י ואמרינן נמי [יבמות קכ"ב ע"א] א"י שאמר פירות הללו של עזקה הן של ערלה הן לא אמר ולא כלום. שאינו אלא להשביח את מקחו ואפי' מסל"ת אינו נאמן. וכיון דלא ידעינן אי שהה אי לא שהה וקי"ל כרשב"ג דאמר נפל מן הגג או אכלו ארי ומת ובא לפנינו ולא ידעינן ביה מידי חד ספיקא היא ספק חי ספק מת אסור והיינו ספק כלו ספק לא כלו ורובא ליכא למימר דכולן בחזקת איסור עומדת הוי ספיקא דאורייתא ולחומרא עד שיוודע לך במה נכשרה. ואיכא למ"ד הבא לפנינו מן העדר דכל דפריש מרובא פריש ורובא דהתירא נינהו. ואיכא למימר דל"א דכל דפריש מרובא פריש אלא בדבר שאין לו מתירין אבל בדשיל"מ כגון זו כל צדדי לחומרא דאית לך למנקט נקטינן. ורועי בהמות אומרים עד ל' יום הוא עומד בטבורו מכאן ואילך הוא נופל ומשנפל מותר. ואי זבן מישראל ולא הודע הולך ושוחט כדאמרינן לקמן (אות ק') באותו ואת בנו וכדאמרינן בבכורות [כ"א ע"ב] בלוקח בהמה מישראל וא"י אם בכרה אם לאו דקי"ל כר"י דאמר חולין וודאין דכיון דאיכא איסורא אודיע הוה מודע ליה.
ובד' פרקים בשנה המוכר בהמה לחבירו צריך להודיע אמה מכרתי לשחוט בתה מכרתי לשחוט ואלו הן עיו"ט האחרון של חג ועיו"ט ראשון של פסח וערב עצרת וער"ה וכדברי ר"י הגלילי אף בעיו"כ בגליל אר"י אימתי בזמן שאין לו ריוח אבל בזמן שיש לו ריוח א"צ להודיעו. וקי"ל כ"מ שאר"י אימתי אינו אלא לפרש דברי חכמים. תנא אם לא הודיעו הולך ושוחט ואינו נמנע דכיון דאיכא איסורא אודועי הוה מודע ליה כדאמר בפ' הלוקח בהמה מן השוק [בכורות כ"א ע"ב]. ודווקא ד' פרקים אלו אבל שאר ימות השנה לא ובשאלתות דרב אחא אם תגר [עובד כוכבים] הוא (אינו) חושש. רי"א אף המוכר את האם לחתן ואת הבת לכלה צריך להודיע בידוע ששניהן שוחטין ביום אחד. בד"פ בשנה משחיטין את הטבח בע"כ (אפי') [לפיכך] אם מת מת ללוקח אבל בשאר ימות השנה אם מת מת למוכר. ומפרש טעמא דבד"פ אלו העמידו דבריהם על ד"ת בשאר ימות השנה מת למוכר משום דמשיכה קונה משום גזירה דשמא יאמרו ש"מ משיכה קונה אפי' גבי אונסין ואי איתניס למוכר איתניס כרבינו אלפסי בהזהב. יום א' האמור באו"ב היום הולך אחר הלילה את זו דרש ר"ש בן מנסיא נאמר בבראשית יום א' ונאמר באו"ב יום א' כו' רי"א כיום המיוחד בשבת ויו"ט שהיום הולך אחר הלילה ומה יום א' טעון כרוז אף זה טעון כרוז.
<h2>דף כד.</h2>
בבכורות [פרק] הלוקח בהמה מן הא"י. הלוקח בהמה מיניקה מן הא"י הבא אחריו בכור מספק. מפני שמרחמת אעפ"י שאינה יולדת רשבג"א הדבר בחזקתו פי' דוודאי פטור מן הבכורה איבעיא להו הדבר בחזקתו קאמר אא"כ יולדת וודאי זהו בנה הא אילד חיישינן לרחומי בן אחר דלא דידי' א"ר דידה מרחמא דלא דידה לא מרחמא נ"מ למילקי משום או"ב א"א דלאו דידה היא לא מרחמא לקי א"א חיישינן לרחומא לא לקי ולא איפשוט ולחומרא.
<h2>דף מה:</h2>
הענין השני מחוסר זמן שהוא אסור מה"ת כגון [אותו] ואת בנו כדכתיב אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד ואם שחט מותר באכילה כדגרסינן בפ' כ"ה [קט"ו ע"א] אותו וא"ב לתסור. ומשני מדאצטריך רחמנא מחוסר זמן לגבוה מכלל דלהדיוט שרי והכי מסתברא לן ולקמן לגאון סברא אחרינא. ותנן אותו ואת בנו נוהג בארץ ובחו"ל בפני הבית ושלא בפני הבית ואינו נוהג אלא בבהמה דכתיב ושור או שה ולא בחי' דכתיב שור ולא חיה כו' שה ולא עופות והלא דין הוא מה בהמה כו' ת"ל שה ולא עוף ותניא או"ב נוהג בנקבות ואינו נוהג בזכרים חנניא אומר בין זכרים בין נקבות ואר"ה בר חייא א"ש הלכה כחנניא ול"ש אמא וברא ול"ש אבא וברא אסור דחוששין לזרע האב וכתב רבינו [אלפס] אית מ"ד דליתא לדחנניא דהא א"ל רבא לשמעי' כי עיילית ליה דוכרינייתא [עיין] בהו (ספק) וכו' ותניא רי"א פרדה שתבעה אין מרביעין עלי' לא סוס ולא חמור אלא מינה (וא"ר) [ואמרינן (כתובות קי"א ע"ב)] יצחק (ושמעי') [ושמעון] אמרו הלכה כר"י בפרידות והלכה כר"י דאין חוששין לזרע האב ואית מ"ד אם יתברר דהוא אביו וודאי אין שוחטין אותו ואת בנו ביום אחד דהא א"ש הלכה כחנניא ומסת' דליתא לדחנניא. הדין הוא סברא דילי'. ומסת' דהלכה כחנניא דקרא מסייע ליה דכתיב אותו משמע זכר וכתיב בנו מי שבנו כרוך אחריו דמשמע נקבה. והלכתא נוהג בין בזכר בין בנקבה ואע"ג דהלכה כר"י בפרדות הא אמרינן דר"י ספוקי מספקא ליה אי חוששין לזרע האב אי לאו והלכך אין מרביעין עליה אלא מינה לחומרא וגבי או"ב חוששין לחומרא ול"ק הלכתא אהלכתא וכ"פ רב אחא והא דאמר לשמעי' כי עיילית וכו' אלמא אין חוששין לזרע האב וסימנין דאורייתא ליתא דהא קי"ל בעלמא סימנין דרבנן.
<h2>דף מו:</h2>
והיכא שהוציא ולד ראשו קודם שחיטה אעפ"י שהחזירתו ושחט את אמו אין שחיטת אמו מטהרתו דתנן הוציא את ראשו ה"ה כילוד. וחייב משום או"ב וטעון שחיטה לולד בפ"ע. ואסור לשוחטו עד יום ח'.
